יום שישי, 29 באפריל 2011

המלצה על אלבום: עץ נופל ביער/ עינב ג'קסון כהן

הגוף שלי
משתנה
ואין לַזה עֶד
ואין קונה

אני רואה אותן
הן באות
שֶבָע
שנים רעות
חולמת על האישה
שיכולתי להיות
(מתוך השיר: 27)

לכתוב המלצה על האלבום החדש של עינב ג'קסון כהן גורם לי להרגיש צפוי. ג'קסון (ע"ש מייקל) אולי לא ידועה בציבור הרחב, אך כל מי שמעורה בסצינת האינדי המקומית (אם בכלל יש דבר כזה), נתקל ודאי בשמה, בדמותה ו/או באחד משיריה. אפשר לומר שהיא הברי סחרוף של האינדי הישראלי, כזו שכולם אוהבים לאהוב. ובכל זאת, למרות שהיא מופיעה על הבמות כבר כמה שנים, רק לאחרונה יצא אלבום הבכורה שלה – עץ נופל ביער.
נהוג לשאול האם עץ שנפל ביער כשאף אחד לא שמע את הנפילה, באמת נפל? במקרה של האלבום הנ"ל, ג'קסון-כהן יכולה להסיר דאגה אחת מליבה הדואב: האמנות שלה נשמעת, מכך נובע שהיא קיימת, ולמזלנו הטוב היא גם מעולה. 


קשה להפריז בטיבו של האלבום כיוון שאלבומים גדולים צריכים לעמוד במבחן הזמן, אך ללא ספק ג'קסון-כהן מביאה משהו שהיה חסר פה בשנים האחרונות: יצירה אישית שמעלה על נס את השבריריות וחוסר הבטחון, מרגשת, אך גם נגישה. האלבום אמנם לא חף מבעיות כמו נעימוּת יתר בחלק מהקטעים עד כדי שעמום קל ועיסוק באהבה ותל אביב - נושאים שמטבעם מדיפים ריח לוואי מסוים של בנאליות; אבל גם באלבום הראשון של אביתר בנאי היו לא מעט בעיות וזה לא מנע ממנו להפוך לאבן דרך ברוק-פופ הישראלי, כך שג'קסון נמצאת בחברה טובה.

עטיפת האלבום

בנוסף למוסיקה המרעננת שלה , ג'קסון גם עושה שימוש מופתי ברשת האינטרנט כבר כמה שנים ויכולה לשמש דוגמה לאמנים מתחילים כיצד יש להתנהל ברשת.  זה התחיל בתחזוק ועדכון העמוד שלה באתר מייספייס, ואילו כיום יש לה מלבד חשבונות פייסבוק וטוויטר פעילים, גם אתר אינטרנט משלה שאפשר להאזין בו לשירים, להתעדכן בתאריכי הופעות ולקרוא אודותיה, וגם עמוד באנדקאמפ בו אפשר לשמוע ולרכוש את האלבום החדש ואת אלבום הבונוס שהוציאה במקביל.
מומלץ בחום.

יום חמישי, 14 באפריל 2011

סיפור בהמשכים

פרק 3
אורח נטה ללון

 
מלאני עמדה שם ושאלה במבוכה אם אפשר להיכנס. אריק לא ענה, אבל פתח את הדלת לרווחה והחווה בידו לכיוון פנים הדירה כאומר "בבקשה". הוא סגר אחריו את הדלת בלי להסיר מבט ממלאני. היא נכנסה פנימה וסקרה את החלל. עם הצ'ימידאן הענק שסחבה על גבה היא נראתה כמו צב מהלך על שתיים. אריק התעשת, עזר לה להוריד את התיק ולהניח אותו בצד, ומיד שאל אם היא רוצה לשתות.
"משהו חם," השיבה מלאני.
"יש לי רק תה קמומיל וסוכר חום, זה בסדר?"
"לא ידעתי שיצאת מהארון," הטיחה בו מלאני בזריזות אופיינית, "אבל כן, זה בסדר גמור".
אריק חייך וניגש למלא קלחת במים ולשים אותה על הגז.
"מה קרה לקומקום החשמלי שלך?" שאלה מלאני כשהיא מרימה את גבתה הימנית.
"זרקתי את כל המכשירים החשמליים מהבית."
"נכון, עכשיו אני נזכרת שציינת בהודעה שהשארת לי שהפכת לעץ. אני חייבת לומר שלי אתה נראה אנושי למדי."
"כן, אני עובד על זה," ענה אריק בלקוניות כיוון שלא היה לו חשק להסביר את כל התהליך שעבר עד שהחליט להפוך לעץ או ג'וק או דג.
מלאני המשיכה לסקור את הדירה בזמן שאריק הוציא שתי כוסות זכוכיות והניח תיונים וכפית של סוכר חום בכל אחת מהן. שניהם שתקו. הם התיישבו אחד מול השנייה במטבח, כששולחן האוכל מפריד בניהם. שניהם בהו בכוסות התה שהיה חם מידי לשתייה ומידי פעם הגניבו מבט מבעד לאדים אל העבר השני של השולחן. אריק נשבר ראשון.
"את מתכוונת לספר לי מה קורה?"
"מה אתה רוצה לדעת?"
"המון דברים. לאן נעלמת בשנתיים האחרונות, מה עשית ולמה את נמצאת פה עכשיו עם צ'ימידאן ענק?". אריק הרים מעט את קולו והצטער על כך. הדבר האחרון שרצה זה להיות תוקפני כלפי מלאני.
"זרקו אותי מהדירה," ענתה מלאני.
"למה?"
"כי לא שילמתי שכר דירה כבר שלושה חודשים."
"איך זה קרה? את לא עובדת?"
"לא." מלאני חבקה את כוס התה בשתי ידיה ושלחה מבט חודר לעיניו של אריק, שגרם לו להרגיש לא בנוח.
"טוב, אני מרגיש כמו חוקר משטרתי," הוא החליט לנסות ולהיות יותר ענייני ופחות רגשני. "את יכולה לספר לי מה קרה לך מאז הפעם האחרונה שנפגשנו, באופן כרונולוגי?"
"אתה זוכר את יוני?"
אריק הנהן בהסכמה.
"אז לפני שנתיים בערך הוא זרק אותי. לא סתם זרק אותי, אלא קודם בגדי בי ואחר כך זרק אותי. נכנסתי לדיכאון. בהתחלה לא ידעתי שאני בדיכאון ועוד תפקדתי איכשהו, אבל ככל שעבר הזמן נהיה לי יותר ויותר קשה. הרגשתי שאין לי בשביל מה לחיות והכל נראה חסר טעם וריק. זה לא היה רק בגלל האובדן של יוני, אלא כל הדרך שבה זה נעשה והתקופה בחיים שנמצאתי בה. זו הייתה נקודת אל-חזור שממנה הכל התדרדר. באיזשהו שלב הפסקתי להגיע לעבודה עד שהם פיטרו אותי. הם פיטרו אותי בסמס כי לא עניתי לטלפונים. חייתי על החסכונות שלי, עד שלפני שלושה חודשים הם נגמרו ולא היה לי כסף לשלם שכר דירה. הצלחתי למשוך זמן מבעל הדירה עם כל מיני תירוצים עד שאתמול נמאס לו והוא זרק אותי מהדירה." בכל פעם שדיברה, בהתה מלאני בתוך כוס התה שבידה, ורק כשסיימה לדבר הרימה את מבטה לכיוון אריק.
"וההורים שלך לא יכולים לעזור לך?" תהה אריק תוך שהוא ממשיך לבהות במלאני ותדהמה על פניו.
"ניסיתי לבקש מהם עזרה ולהסביר להם על הדיכאון, אבל אתה מכיר את אבא שלי. הוא אמר שבאושוויץ לא היה איכפת לאף אחד אם מישהו היה בדיכאון ושאני חייבת להפסיק להתפנק וללכת לעבוד."
"טוב זה באמת קשה לגרום לו להבין דברים כאלה. כמו שאני מכיר אותך, ענית לו בחוצפה וסגרת כל אפשרות לעזרה בעתיד," אמר אריק והביט בה במבט מלא חמלה.
מלאני חייכה במין חצי חיוך עצוב והנהנה כאות אישור להשערתו של אריק.
"שאלתי אותו אם הוא אומר בעצם שהעבודה משחררת? הוא העיף לי סטירה ואמר שאני צריכה להתבייש לי. מאז לא דיברנו". מלאני המשיכה לחייך, אך בתוך עיניה נקוו מספר דמעות.
"לא קל." אריק החל לקפל שוב ושוב פיסת נייר שמצא על השולחן. "ניסית ללכת לטיפול פסיכולוגי?"
"בהתחלה הייתי אצל פסיכיאטר והוא נתן לי כדורים נגד דיכאון. אחר כך פשוט נגמר לי הכסף ובאופן כללי לא היה לי חשק לקבוע תור אצל פסיכולוגים כי הייתי מדוכאת מידי וחסרת אמונה שמשהו או מישהו יכול לעזור לי. לפני חודש וחצי נגמרה לי החפיסה האחרונה של הכדורים ומאז מצבי התדרדר עוד יותר." היא העבירה את אצבעה לאורכה ולרוחבה של כוס התה, כאילו היא מבקשת לצייר העתק מדוייק שלה.
"ומה את מתכננת לעשות עכשיו?" שאל אריק.
"לא יודעת. בגלל זה באתי לפה, קיוויתי שאולי תוכל לעזור לי, או לפחות תרשה לי לגור איתך." היא שוב הרימה את מבטה מהכוס אל עבר אריק ותוך כיווץ שפתיים והרמת גבות, שלחה אליו מבט מתחנן משל הייתה גור חתולים עזוב.
"אוקיי." אריק גירד באחורי ראשו ולקח נשימה עמוקה שמילאה את החזה והסרעפת שלו באוויר מרגיע. "אני קצת בהלם מכל מה שסיפרת אבל אני מניח שאין סיבה שלא תגורי כאן. אולי יהיה קצת צפוף, אבל אפשר יהיה להסתדר."
מלאני חייכה ונראה היה שהוקל לה. "אני רוצָה לשמוע מה עבר עלייך בכל הזמן שלא דיברנו, אבל אני נורא עייפה  כי מאתמול אני מסתובבת בחוץ עם התיק הזה. תסכים לספר לי מחר את הכל?"
"אני לא יודע אם יש מה לספר," השיב אריק, "אבל נבחן את זה מחר. בינתיים בואי נלך לחדר השינה, אני אארגן לך את המיטה כדי שתוכלי ללכת לישון." הוא החל ללכת לכיוון חדר השינה. מלאני לא הלכה אחריו.
"ואיפה אתה תישן?" תהתה בקול רם.
"אה... על הספה בסלון, זו לא בעיה. אני נרדם בה כל כך הרבה פעמים באמצע היום שאני לא חושב שארגיש בהבדל."
אריק נכנס לחדר השינה, משך באגרסיביות את המצעים המלוכלכים שהיו על המיטה, הוציא סט מצעים נקי מהארון והחל להתקינו. מלאני ניגשה לעזור לו ותוך זמן קצר המיטה הייתה ערוכה כראוי ומזמינה לשינה.
"הדלקתי את הדוּד קודם ככה שיש מים אם תרצי להתקלח. יש גם מברשת שיניים חדשה בארון מעל הכיור אם את צריכה." הוא עמד לצאת מהחדר, אך הסתובב שוב לעברה ואמר בקול שקט, מלא חיבה: "למרות שהביקור שלך מאד מפתיע אותי, אני ממש שמח שאת פה. באמת. לילה טוב מל".
הוא יצא מהחדר והלך לכיוון המטבח. על שולחן האוכל עמדו שתי כוסות התה, כמעט ריקות, ונראו כמו גָלעֵד לזכר הדיאלוג הקצר שהתקיים שם דקות מספר קודם לכן. הוא אסף את שתי הכוסות ושטף אותן בכיור.  אחר כך התיישב על הספה בסלון וניסה לעכל את ההתרחשות שאירעה בשעות האחרונות. כשתהליך עיכול המחשבות הביא אותו לבחילה, הוא קם באחת ונעמד ברגליים פסוקות על השטיח כדי לנסות ולעשות כמה תרגילי יוגה שהכיר. אחרי שהתעייף החליט ללכת לישון ולשם כך פרש סדין ושמיכה על הספה וניגש בזריזות לצחצח שיניים בכיור חדר האמבטיה.
באמצע הלילה הוא הרגיש אצבעות שטופחות קלות על זרועו הימנית. הוא פקח את עיניו וראה את מלאני עומדת בצד הספה.
"הכל בסדר?" שאל אריק בקול צרוד.
מלאני היססה כמה רגעים ולבסוף אמרה בקול שקט, מבלי להסתכל ישירות על אריק: "אני רוצה שתבוא לישון איתי במיטה."

יום חמישי, 7 באפריל 2011

המלצה על אלבום: Lorena B/ Siblings



I like riding my regular bus
Sitting in my regular seat
Looking at the regular things
Listening to my regular shit
(מתוך השיר  Intro)

מנפלאות האולפנים הביתיים ורשת האינטרנט יוצא בימים אלה אלבום בכורה מעניין בשם Siblings של ההרכב הירושלמי Lorena B .
האלבום משלב בין רוק מסורתי של גיטרה-באס-תופים למנה לא מבוטלת של אלקטרוניקה שיוצרים ביחד סאונד אסתטי וקריר בסגנון רדיוהד, ביורק, בלונד רדהד וכד'. בנוסף, הוא שומר על צליל אחיד ומגובש לכל אורכו, דבר שאינו נפוץ באלבומי בכורה, וניכר שחברי הלהקה השקיעו בכך מאמץ רב.
השיר Swallow My Gum, שזכה לקליפ מושקע ויפה, הוא בעל פוטנציאל לא רע להיות להיט, אם לא בגלגל"צ, לפחות בתרבות האלטרנטיב המקומית; אך לטעמי השיר היפה ביותר באלבום הוא Limbo Love שמגיע לקראת סופו ומצליח להיות שקט, נוגה ומרגש ועם זאת עוצמתי וחזק בזכות הסיום המוצלח.


השירה המרשימה של סולנית הלהקה עדי אולמנסקי מגובה בהגייה תום-יורקית לתפארת אך עקב כך גם מטשטשת מעט את הטקסטים המעניינים שכתבה, וחבל. אין בעיה להבין את המילים עם מעט ריכוז בהקשבה, אך ההפקה המוסיקלית וסגנון השירה מבליעים את הליריקה ושמים אותה במקום משני. לורנה בי לא המציאו את זה, מדובר במחיר שמשלמים מוסיקאים רבים בשם האסתטיקה של השירה והוא כנראה מחיר משתלם, אבל כולי תקווה שתמצא יום אחד הנוסחה לשמירה על סאונד מרגש ויפה של שירה לצד הגייה ברורה של הטקסטים, במיוחד כשהם יפים כמו במקרה הנ"ל. 

עטיפת האלבום

מעבר להיבלעות הטקסטים בהפקה המוסיקלית, הלהקה והאלבום שיצא תחת ידם גם סובלים מעט מאופנתיות ו"נכונות" ויזואלית ומוסיקלית. מדובר בצרות של עשירים כיוון שלורנה בי נשמעים מצוין ונראים מצוין והם מציגים באלבום הבכורה שלהם עושר מוסיקלי מרשים, הפקה מוקפדת וסאונד מעודכן, אבל הבעיה היא שיותר משהם מחדשים, הם מיישרים קו עם דברים מקובלים ונחשבים במוסיקה העולמית; הם אכן עושים זאת מצוין, ובכל זאת, בעקבות שמיעת האלבום התעוררה בי ציפייה לאלבום הבא שלהם, שאולי יהיה קצת פחות מושלם, אסתטי ויפה, אבל יהיה גם יותר נקי ופחות מתאמץ.

עד שיגיע האלבום הבא , Siblings הוא בהחלט אחד האלבומים המעניינים שיצאו לאחרונה ויכול לשמש דוגמה כיצד אפשר ליצור בתוך אולפן ביתי באפס תקציב אלבום מושקע ומופקד שנשמע כאילו הופק מעבר לים. מומלץ.

ב30.4 לורנה בי משיקים את האלבום בהופעה חגיגית בתיאטרון תמונע שמבטיחה להיות אירוע תאטרלי, מעוצב, ומלא ביצועים חד פעמיים, בהשתתפות אורחים מיוחדים כמו יונתן אלבלק, אורי אלבוחר ועוד.