יום ראשון, 20 במרץ 2011

סיפור בהמשכים


פרק 2
מחשבות


אריק פתח מהר את הדלת אחרי שקרא את הפתק כדי לבדוק אם היא עדיין בקרבת מקום. הוא התקדם לכיוון המדרגות והביט מטה, אך לא היה זכר לאף אדם. הוא לא רצה לצעוק בגלל השעה המאוחרת ורק פתח את פיו ואמר את המילה "מלאני", ספק לקהל שומעים דמיוני, ספק לעצמו.
הוא ירד במדרגות ויצא לרחוב, הסתכל ימינה ושמאלה ולא ראה דבר מלבד כמה חתולים מזי רעב שחיטטו בפחים. הוא חזר לדירתו ונשכב פרקדן על המיטה. התחשק לו לשמוע מוסיקה, אך כיוון שנפטר מרוב המכשירים האלקטרוניים לא נותר לו בדירתו מכשיר אחד לרפואה שיוכל להשמיע מוסיקה. אחרי כמה רגעים של בהייה אינטנסיבית בתקרה, נזכר בדיסקמן הישן שלו וסבר שקיים סיכוי מסוים שהצליח בכל זאת לשרוד את הגירוש ואולי הוא טחוב באחת המגירות. הוא קם והתחיל לחפש. לאחר כחמש דקות של נבירה במקומות אחסון פוטנציאלים נמצא המכשיר ובתוכו היה דיסק צרוב שעליו הייתה רשומה בכתב ידו של אריק מילה אחת - "מחשבות".
הוא נזכר שהכין את אוסף השירים הזה לפני שנים, כשעוד אהב לחבק את המחשבות הבלתי פוסקות בראשו ולהציע להן קרקע פורייה באמצעות צלילים מתאימים. תוך תקווה שהסוללות במכשיר טרם התרוקנו, לחץ אריק על כפתור הפליי, הניח את האוזניות באוזניו ונשכב חזרה על המיטה. הסוללות לא איכזבו והשיר הראשון החל להתנגן. זה היה שיר ג'אז קלאסי בשם
" They can't take that away from me", דואט של אלה פיצ'ג'רלד ולואי ארמסטרונג.  
 ישנם מצבים מסוימים בחיים בהם כמעט כל  שיר נשמע כאילו הוא נכתב במיוחד עבורך וכל מילה מפלחת את הלב ומציפה אינסוף רגשות. אריק היה שרוי בדיוק במצב מסוג זה. כששמע את המילים ששרה פיצ'ג'רלד בקולה המלטף הוא הרגיש בדיוק כך. הוא החל להיזכר בכל היכרותו עם מלאני.  תמונות רצו בראשו מאירועים שונים, חלקם אולי אף בדויים ממוחו.

The way you wear your hat
The way you sip your tea
The memory of all that
No they can't take that away from me

The way your smile just beams
The way you sing off key
The way you haunt my dreams
No they can't take that away from me

We may never never meet again, on that bumpy road to love
Still I'll always, always keep the memory of

The way you hold your knife
The way we danced till three
The way you changed my life
No they can't take that away from me

 איך זה שתמיד מלאני צצה כשהמצב מסתבך?
השירים המשיכו לנגן והמחשבות של אריק התרוצצו בראשו כמו אזרחים אמריקאיים במרכזי קניות ערב חג המולד. המחשבות הגבירו מהירות והוא התחיל להזיע. הוא הרגיש כמו רסקולניקוב ב"חטא ועונשו" אחרי שרצח את הזקנה והוא מתייסר ללא הרף. הייתה לאריק נטייה חוזרת ונשנית לדמיין את עצמו כגיבור ספרותי או קולנועי, נטייה שלרוב הסבה לו נזק רב אך עם זאת הייתה בלתי נשלטת.
"לא רצחתי אף אחד" אמר אריק לעצמו בקול חרישי וניסה להירגע אך ללא הצלחה. הוא התמלא באי שקט עד שאפילו קול מכונית שעברה ברחוב הרגיז אותו כאילו עשתה זאת בכוונה כדי לעצבן אותו. השאלה העיקרית שהטרידה אותו הייתה האם לברר מה עומד מאחורי הפתק של מלאני או להתעלם מקיומה ולהמשיך בחייו החדשים. אבל במקום להחליט הוא המשיך להתבוסס בדמו, שואב השראה מאותו רסקולניקוב אגדי; ואם כבר השראה, הוא הבין שאי אפשר לחוות ייסורים כאלה בלי לפחות שוט נקי אחד של וודקה. מיד ניגש לארון המשקאות הקטן שלו ושלף משם בקבוק וודקה שקיבל פעם במתנה. הוא הרים את הבקבוק לגובה העיניים, בחן אותו במשך כמה רגעים והחל לשתות ישירות מן הבקבוק. "רסקולניקוב האמיתי לא ישתה שוטים כמו איזה קופרייטר תל אביבי פוחז," חשב. אחרי שנרגע, נזכר בתוכנית הג'וק-עץ-דג שלו והרגיש שהוא לא יכול לוותר עליה בכזאת קלות. אם רק יברר מה רצתה מלאני, קיווה, יוכל להיות בטוח שלא מדובר במקרה טראגי כלשהו ואז ימשיך לפעול במסגרת התוכניות שקבע לעצמו. הרעיון הזה נשמע לו כמו פתרון מוצלח וכעבור כשלוש דקות הוא כבר היה בתהליך חיפוש אחר פיצוציה שתוכל למכור לו טלכרט כדי שיוכל להשתמש בטלפון הציבורי שעמד ליד ביתו. למזלו, כבר בפיצוציה הראשונה שנכנס אליה מכרו טלכרט, למרות חששותיו שפורמט זה פס מן העולם; הוא שילם למוכר ורץ חזרה לכיוון הטלפון הציבורי. הוא חייג את המספר של מלאני שהיה בין המספרים היחידים שזכר בעל פה, אך לאחר כמה צלצולים ענתה המזכירה האלקטרונית. הוא ניתק וצלצל שוב. שוב מזכירה. למרות ששנא להשאיר הודעות קוליות, הבין שהפעם זו פעולה מחויבת המציאות.
"היי מל, לא עניתי לך כי זרקתי את הטלפונים מהבית. הפכתי לעץ. עזבי, סיפור ארוך. בכל מקרה, אני אחכה בחמש דקות הקרובות ליד הטלפון הציבורי שאני מתקשר ממנו," והוא הקריא את המספר שהיה רשום על לוח מתכת דהוי מעל לטלפון. "מקווה שהכל בסדר. זה אריק, אגב.".
הוא ניתק ומיד התחרט על ההודעה שהשאיר. הוא הרגיש בכל גופו מדוע מאז ומתמיד לא אהב להשאיר הודעות קוליות. ההודעות הללו נשמעו לו כמו נאום לא מוצלח וממילא הוא סבל מפחד קהל. הקול שלו תמיד נשמע אחרת כשהוא מדבר למזכירה אלקטרונית, גבוה יותר מהרגיל ורועד.
הוא בילה את חמש הדקות המשוערות בבעיטה בכמה אבנים אומללות שנתקלו בדרכו. מלאני לא התקשרה. הוא חזר לדירה.
דעתו הוסחה בצורה כל כך קיצונית מאז שקרא את הפתק של מלאני, שעכשיו, כשחזר לדירה, לא ידע מה לעשות ולאן לפנות. המחשבה אודות עמידת עץ יוגית נראתה לו מטופשת. הוא החליט ללכת לישון בתקווה להתחיל למחרת יום חדש ונקי מדאגות ומחשבות.

אחרי שישן עמוקות , התעורר אריק לבוקר חדש מלא בפחדים. הוא לא ידע ממה הוא מפחד, אבל ידע בוודאות שהוא מרגיש איום כלשהו מצד העולם. הוא ניגש להשתין, וחשב תוך כדי מה יעשה היום. המוח שלו היה עסוק במחשבות שונות שליהטטו בין מושגים מופשטים יותר ומופשטים פחות כמו דגים, מלאני, ג'וקים, מילואים, מחלות, עצים, מוות ועוד. הניסיון שלו להתנגד למחשבות רק הגביר את קצב פעולתן. הוא הרגיש סחרחורת קלה ובחילה פחות קלה, וניסה להסיט את תשומת ליבו כשניגש למטבח, שטף את הכלים שנערמו בכיור בימים האחרונים ושפת מים על הגז כדי להכין תה. הוא בחר בתה קמומיל שהביאה לו אמו כשסבל מכאבי בטן חוזרים ונשנים לפני כמה חודשים והוסיף לו כפית שטוחה של סוכר חום.
המחשבות האטו בהדרגה והוא הצליח לחזור לשפיות מסוימת כשהתיישב לנגן בגיטרה. הוא לא היה מסוגל לנגן שירים שלמים ובטח שלא לשיר, לכן החל לנגן סולמות ותרגילים ארוכים ומשמימים שנועדו לאמן את האצבעות. לא הפריע לו שהגיטרה לא הייתה מכוונת, הוא רק רצה להתרכז בדבר מה שאינו קשור במחשבות הטורדניות שפקדו אותו. כעבור זמן מה הוא החל להרגיש כאב בפרק יד שמאל וידע שהגיע הזמן להפסיק; על אף זאת המשיך עוד כחמש דקות עד שהכאב הפך לבלתי נסבל ורק אז הפסיק. אחרי שהניח את הגיטרה בצד, חזרו המחשבות על מלאני לפקוד אותו, אך הפעם הוא חש רוגע מסוים ביחס אליהן.
מלאני הייתה הבחורה הכי משונה שהכיר ולכן גם הכי מעניינת. הוא לא ידע לצפות אותה מראש ובכל זמן שיצא לו לבלות איתה הוא הרגיש כמי שנוסע ברכבת הרים מהנה במיוחד. אך כמו ברכבות הרים אחרות, הבעיה נוצרת כאשר יורדים מהמתקן וחוזרים שוב לקרקע. כך גם ביחסים עם מלאני. כשהייתה נעלמת מחייו, וזה קרה לעיתים תכופות, היו עולות  בקרבו בחילות וסחרחורות שנבעו מהמפגש הבלתי מתווך עם הקרקע המציאותית.

הם הכירו עשר שנים לפני כן, דרך חברים משותפים. אריק התאהב בה מיד כשפגש בה. היא הייתה כל כך יפה ומיוחדת עד שלא יכול היה להפסיק לחשוב עליה. היא מצידה כמעט ולא הבחינה בו ועבר זמן רב עד שנוצר בניהם קשר חברי של ממש. זה קרה באחד מימי הסטודנט באוניברסיטה, כשברגע אחד משונה וגורלי, כל חבריהם המשותפים התפזרו לכיוונים שונים והם נותרו לבדם. אריק נבר במוחו בניסיון למצוא את המילה המתאימה לומר כדי לנצל את ההזדמנות שניתנה לו, אך לפני שהספיק לנסח דבר מה הצביעה מלאני לשמאלם ואמרה: "אתה רואה את הבחור שם? יש לו רק אשך אחד." היא העלתה על פניה חיוך שבע רצון. אריק חש מבוכה ושאל כיצד הגיעה למסקנה החותכת הזו. "תסמוך עלי," אמרה, "יש לי חושים בדברים מהסוג הזה".
"את מגדת אשכים?" שאל אריק כשניסה להדביק את התחכום שחשב שיש בה. היא חייכה למשמע הערתו והדבר מילא את ליבו אושר. "פשוט תסמוך עלי," חזרה בשנית.
לפתע נטלה את ידו בידה והובילה אותו לכיוון אחת הבמות הקטנות עליה הופיעו להקות צעירות. "אני אוהבת לראות להקות בתחילת הדרך," אמרה והסתכלה אל האופק, " הן תמיד חד פעמיות. אף אחד לא מספיק טוב כשהוא רק מתחיל להופיע ובגלל זה הוא עושה המון דברים כדי למצוא חן. עוד כמה שנים הוא ירצה לקבור את עצמו מבושה על הדברים שהוא עושה עכשיו. אני אוהבת להיות ברגעים האלה שאני יודעת שהרבה אנשים רוצים לשכוח".
אריק הרגיש שהוא נמצא על ענן או אולי בגן עדן. מלאני הייתה כל כך שונה מכל הבחורות שהכיר והוא לא יכול היה להפסיק להתמוגג ממנה. היא חשבה בצורה שונה וההפתעות המתמידות שסיפקה גרמו לו להתמכר אליה לחלוטין. הבעיה הייתה שהוא רצה שהיא תהיה בת הזוג הקבועה שלו, אך היא לא הראתה שום סימן של רצון דומה מצידה. הוא לא רצה להשפיל את עצמו ולהציע לה לצאת כיוון שהיה בטוח שהיא תסרב. הוא לא יכול היה לשאת את המחשבה שהיא תסרב ושאולי אף תרצה להתרחק ממנו בעקבות הצעה מסוג כזה. הוא בלע את תשוקותיו וניסה להתקרב אליה ככל האפשר בתור ידיד או חבר קרוב.  זה עבד, ומרגע ששפת הגוף שלו שידרה עניין אינטלקטואלי ולא מיני במלאני, הם הפכו לחברים טובים ובילו יחד שעות על גבי שעות. אריק כל כך התרגל לתפקידו כידיד ששכח שמטרתו ההתחלתית הייתה להפוך לבן זוגה של מלאני. הוא הבין שהתרחק מיעדו כשמלאני החלה להתייעץ איתו לגבי בחורים שיצאה איתם. זה היה מלכוד איום. מצד אחד, אריק רצה שהיא תהיה רק שלו ולא היה מעוניין לשמוע על בחורים אחרים בשטח ומצד שני, ידיו היו כבולות והוא הבין שאם לא יהיה ענייני, יתפקד כידיד וישיא לה עצות ראויות, הוא יכול לאבד אותה לגמרי. משהגיע לתובנה הזו והמשיך לקיים איתה קשרי ידידות בלבד, הוא גם החל מבלי משים לשנות את יחסו כלפיה. חוסר האחריות שלה, הדיכאונות, הדברנות הבלתי נלאית – כל אלה החלו להעלות בו תחושת מיאוס. היא אכן הייתה שונה מכל האנשים שהכיר, אך לפתע התחוור לו כי השונות ואפילו האינטליגנציה והתחכום יכולים לעייף ולהימאס עד מאד. ובכל זאת, כשנעלמה מחייו בפעם הראשונה הוא חש כאב אדיר ואובדן. ביום אחד היא הפסיקה להתקשר, הפסיקה לענות לטלפונים ואף אחד לא ידע איפה היא. אחרי כמה ימים קיבל ממנה הודעה בדואר האלקטרוני: "הבנתי שאתה מחפש אותי, אבל אני צריכה להיות לבד. תניח לי בינתיים".

כשהתקשרה אליו אחרי חצי שנה וביקשה להיפגש בבית קפה היא התנהגה כאילו מעולם לא הפסיקו לדבר ולא הציעה הסברים כלשהם להיעלמותה.  אריק היה כל כך המום מעצם קיום השיחה איתה אחרי שחשב שאיבד אותה לעולמים, עד שלא היה מסוגל לשאול אף שאלה משמעותית ורק חייך ארוכות והודה לאלוהים שמלאני חזרה.
מלאני נעלמה לתקופות זמן ארוכות פעמיים נוספות  בעשר שנות היכרותם, אך הפעם האחרונה הייתה הארוכה ביותר שזכר כך שלמעשה עד הופעתו של הפתק תחת דלתו בליל אמש, לא שמע דבר אודותיה במשך שנתיים.
המחשבות הבלתי פוסקות על מלאני העסיקו את אריק כל אותו היום; כשהכין לעצמו אוכל, כשטאטא את הרצפה, כשניסה לקרוא ספר ואפילו כשנרדם אחר הצהריים על הספה בסלון. לקראת הערב, בזמן שישב בשירותים וקיווה שביחד עם המזון שאכל יצליח להוציא החוצה מגופו גם כמה מחשבות טורדניות, נשמעה דפיקה בדלת. אריק קפא על מקומו וכרה את אוזניו לכיוון הדלת כדי לנסות לנחש במי מדובר. הוא חשש שמדובר בהוריו או אחד מחבריו שהגיעו לדרוש בשלומו, אבל קיווה בסתר ליבו שאולי זו מלאני. הוא לא הצליח לזהות את הרעשים שהגיעו מכיוון הדלת ונאלץ לצאת מהשירותים כדי להציץ בעינית ולגלות במי מדובר. זו הייתה מלאני. היא נשאה צ'ימידאן ענק על גבה והקפיצה את רגלה הימנית בחוסר סבלנות.
אריק הרגיש כיצד הבטן שלו מתהפכת והחזה מתכווץ.
 הוא לקח נשימה עמוקה ופתח את הדלת.

 המשך יבוא...

לפרק הקודם

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה