יום ראשון, 13 בנובמבר 2011

אוׁם


אתה עצבני והרגל שלך קופצת. לא קרה משהו מיוחד, אבל אתה פשוט מרגיש שהכל מעצבן וכלום לא מסתדר בראש. ההוויה מעצבנת. הקיום מעצבן. אתה לוקח את הכוס שעומדת על השולחן לידך. כוס תה. אתה מחזיק אותה חזק בשתי ידיים. מהדק עוד את האחיזה. מאיים לשבור אותה. ואז בפרץ של עצבים אתה זורק אותה על הקיר. היא נשברת והתה נמרח על הקיר ונוזל, טיפות טיפות, לכיוון הרצפה. אתה לא נרגע. אתה ניגש אל הנעליים , נעלי ספורט, שמונחות בסימטריה מושלמת בפינת הסלון ובועט בהן הכי חזק שאתה יכול – אחת אחרי השניה. קודם בנעל שמאל, אחר כך בנעל ימין. שמאל עפה לכיוון השיש במטבח. ימין לכיוון הקיר עם התה הניגר. אתה מסתובב אחוז אמוק, לא מסופק.
אתה לוקח ערימת ספרים שמונחת על השולחן ומעיף אותה לכל עבר. ואז אתה מחליט לעבור פריט פריט ורהיט רהיט בבית שלך ופשוט להפוך ולהרוס אותו עד שתרגע. הכסאות, השוחן, הטלויזיה, המערכת סטריאו, הצלחות והכוסות, הפסלים והתמונות. אתה צורח אההההההההההה! ושוב אההההההה!!
אתה לוקח את הסירים וזורק אותם על הרצפה ברעש. מרים את הטלפון הסלולרי ומנתץ אותו על הקיר. השלטים שאתה מעיף לאוויר מתפרקים והסוללות יוצאות מהן החוצה ומתגלגלות על המרצפות ברעש אופייני להן.

פתאום צלצול בדלת.
אתה משתתק. ניגש לפתוח את הדלת בלי להסתכל בעינית.
בפתח עומד שליח. הכרית מדיטציה במילוי קליפות כוסמת טבעיות בעלת תכונות אורטופדיות יחודיות המאפשרות תמיכה לישיבה ממושכת שהזמנת הגיעה סופסוף. אתה חותם וסוגר את הדלת. אתה פותח את העטיפה ומסתכל בכרית. אחר כך אתה מרפרף על הפרוספקט המצורף שמסביר על עבודת היד המיוחדת שהופכת את הכרית שקנית לכל כך מיוחדת ונוחה. אתה מרים את הכרית. ממשש אותה. מקפיץ אותה קלות ומתפיח אותה בשתי ידיים.
אתה לוקח את הכרית וזורק אותה במלוא העוצמה על הקיר הספוג תה. היא לא משמיעה רעש. באמת כרית טובה. זהו. נרגעת.

יום ראשון, 11 בספטמבר 2011

אלף בית - 5=2+2


א': כבר התנצלת בפני שלדון אדלסון?

ב':  מה פתאום? למה שאתנצל?

א': כי אני שמעתי אותך בפירוש מכנה את העיתון שבבעלותו בשם "ביביתון".

ב': אז מה?

א': גם שמעתי אותך מפקפק באמינות של הכתבות שמפורסמות בעיתון.

ב':  נו אז שמעת אותי אומר את זה, אני לא מבין למה אני צריך להתנצל. זו זכותי להגיד מה שאני רוצה.

א': אתה רוצה להסתבך בתביעת דיבה של אדלסון?

ב': למה שהוא יתבע אותי? ובלי קשר, מאיפה הוא אמור לדעת מה אמרתי על העיתון שלו?

א': סמוך עלי, הוא יודע. וכל מי שלא יתנצל, יזכה בתביעת דיבה.

ב': אתה חושב שזה באמת מסוכן לקבל ממנו תביעת דיבה או שזה רק איום סרק?

א': יש סיכוי טוב שאם הוא יתבע אותך תגרר למשפט במשך שנים ותאבד את רוב הכסף והרכוש שלך. חוץ מזה, אתה זוכר איך זה נגמר בפעם האחרונה שחשבו שמשהו הוא סרק.

ב': אתה יודע מה, במחשבה שניה זה באמת היה מוגזם מה שאמרתי. אלה היו אמירות כוזבות ואני מתנצל על כך שהן בכלל יצאו מהפה שלי.

א': מילים יפות דיברת. עכשיו תמסור לאשתך ששלדון מצפה להתנצלות על הדברים שהיא אמרה לפני כמה חודשים במפגש עם חברות ובמיוחד על הרמיזה שלה כאילו הוא שכנע את ביבי לא לתת למפעל הפיס להקים קזינו במצפה רמון. 

יום שני, 5 בספטמבר 2011

אלף בית - המשבר עם טורקיה


א': אסור להתנצל בפני טורקיה.

ב': צודק.

א': התכופפנו מספיק בפני כולם, ולאן זה הוביל אותנו?

ב': לשום מקום.

א': ואחרי כל הכסף ששפכנו באנטליה, איך הם לא מתביישים?

ב': לך תבין את הערבים האלה.

א': הם טורקים, לא? טורקים זה ערבים?

ב':  מאיפה אני יודע, כל הערבים אותו דבר.

א': גם הטורקים?

ב': גם הטורקים אותו דבר.

א': שמעתי שהמגעילים האלה מאיימים שאם לא נתנצל הם יעודדו את משפחות נפגעי
 המרמרה לתבוע את חיילי צה"ל.

ב': אחרי כל מה שעשינו בשבילם?

א': מה בעצם עשינו בשבילם?

ב':  לא יודע, אבל עשינו, אני בטוח.

א': אולי זה שאנחנו שותקים בעניין שואת הארמנים?

ב': בדיוק. איפה הם ימצאו עוד עם שיסתום ככה את הפה על שואה שעשו לעם אחר?

יום חמישי, 1 בספטמבר 2011

אלף בית - מרגול


א': שמעת שהגרוש של מרגול היכה צלם עם שרשרת ברזל?

ב': בגלל זה הם התגרשו?

א': לא, זה קרה מזמן.

ב': אז למה אתה מספר לי את זה עכשיו?

א': האירוע עם השרשרת קרה עכשיו. הגירושין קרו מזמן.

ב': אה. ומה קרה לצלם?

א': לא יודע.

ב': ולגרוש?

א': עצרו אותו והוא נלקח לחקירה.

ב': אתה חושב שזה צירוף מקרים?

א': לא.

ב': אז זה יד מכוונת?

א': גם לא.

ב': צחוק הגורל?

א': לא, זה אמנם דומה לצחוק הגורל, אבל גם קצת שונה.

ב': אז מה זה?

א': זה יותר כמו תאונת שרשרת.

אלף בית - מנצ'סטר מביסה את ארסנל


א': שמעת שמנצ'סטר ניצחו את ארסנל 2:8?

ב': לא מבין בכדורסל.

א': זה כדורגל.

ב': גם בזה לא.

א': במה אתה כן מבין?

ב': בספורט או בכלל?

א': בספורט.

ב': כלום.

א': ובכלל?

ב': גם כלום.

א': אז איך בנאדם כמוך מצליח לנהל מדינה?

ב': אתה מבין מה זה?

א': לא.

ב': אתה רואה.

א': מה?

ב': לך תבין...

יום רביעי, 17 באוגוסט 2011

כלכלה לכל ילד


בורסה, איגרות חוב, קרנות פנסיה, מדד, ריבית, תשואה, בעלי מניות, בעלי שליטה, צמיחה, נאסד"ק, הנפקה, קרן המטבע. כמעט כל אדם בוגר מוצא את עצמו מול ערימת המושגים הזו בו בזמן שרובנו לא ממש מבינים את פשרם, לא כל שכן את משמעותם בהקשרים רחבים יותר של התנהלות שוקי ההון המקומיים והעולמים.

ישנם עוד נושאים רבים שרובנו לא מבינים את פשרם, אך מעט מהם כה נוגעים לחיי היומיום שלנו כמו אלה מתחום הכלכלה. רוב בני האדם בישראל (ואולי גם בעולם) מסיימים את בית הספר התיכון ואת השירות הצבאי שלאחריו בלי שיש בידיהם את הכלים הדרושים לנהל את כלכלתם ורווחתם האישית בנבונות ובעצמאות. לרוב הם תלויים בהוריהם שמנחים אותם בצעדיהם הראשונים כמו פתיחת חשבון בנק או התנהלות מול ביטוח לאומי. כך קורה שחוסר הידע וההבנה הכלכליים הבסיסיים מחלחלים פעמים רבות מדור לדור כשהמרוויחים העיקרים מהתופעה הזו הם האנשים והמוסדות שנמצאים בראש הפירמידה.

מצד אחד, אין אנו רוצים לגדל דורות של אנשים שיהיו שקועים אך ורק בענייני כספים מבלי לפתח אצלם שאר רוח בתחומים שאין להם ערך כלכלי כמו ספרות, היסטוריה, תנ"ך או אזרחות. מן הצד השני, המדינה ומערכת החינוך צריכים להיות אחראים על הכישורים הבסיסיים שהם מבקשים להעניק לאזרח כדי לדאוג לעתידו ולרווחתו ועל כן הם אינם יכולים להשמיט תחום כל כך משמעותי בחיי האזרחים כמו כלכלה והתנהלות פיננסית מגבולות אחריותם.

על כן כולי תקווה כי במסגרת השינויים הארגוניים שהציבור בתקופה זו מבקש לעשות בהתנהלות המדינה, ימצאו לנכון גם לטפל בסעיף שולי הזה לכאורה ולמצוא דרך לגדל אזרחים עם הבנה ותודעה כלכלית בסיסית שיכולו לשמש להם לעזר בתכנון עתידם.
מעבר לרווחה האינדיבידואלית של האזרחים, מהלך כזה גם יכול לשפר את ההתנהלות המאקרו כלכלית של מדינות העולם כפי שהסביר לאחרונה הכלכלן פרופ' הא-ג'ון צ'אנג בראיון לכלכליסט:

מה צריכים לעשות האזרחים? לעזור לממשלות להשתחרר מרעיון העוועים של שוק חופשי, ובעצם לצאת למלחמה על הכלכלה. "אסור להשאיר את הכלכלה לכלכלנים", הוא כותב. "מקצוע הכלכלה הסב ב־30 השנים האחרונות נזק לרוב האנשים". האזרחים צריכים להבין יותר בכלכלה, הוא טוען, ולהפוך למה שהוא מכנה "אזרחים עם מודעות כלכלית". "לכל אחד מאיתנו יש הרבה דעות על מגוון נושאים בלי שבהכרח תהיה לנו הכשרה טכנית", הוא אומר. "אני בטוח שלהרבה מהקוראים שלך יש דעות מגובשות על התחממות גלובלית, תקנים להיגיינה במזון או המצב הפוליטי בלי שיהיה להם תואר בתחומים האלה. אז למה אנשים חוששים לגבש דעות מוצקות על הכלכלה? כי עברנו שטיפת מוח שלפיה כלכלה היא דבר קשה שאנשים נורמלים לא יכולים להבין. זה לחלוטין לא נכון. הכלכלה ניתנת ברובה להסבר במונחים ידידותיים למשתמש. נכון שיש כמה פרטים טכניים שרק מומחים יכולים להבין, אבל כל אחד יכול להבין את העקרונות. וזה הצעד הראשון לקראת מימוש הזכויות הדמוקרטיות שלנו בנוגע למדיניות הכלכלית שהמנהיגים מכתיבים. בדרך כלל כשמציגים לאנשים קצת מספרים הם נבהלים ואומרים: 'המומחים בטח צודקים'. וזה בדיוק מה שאסור שיקרה, כי בשם פתרונות מדעיים וטכניים, המומחים האלה מצליחים לעשות ככל העולה על רוחם ולא לשאת בתוצאות".

יום רביעי, 10 באוגוסט 2011

מה יקרה אם


מה יקרה אם אני אסע באוטובוס לצפון ואצטרך לשירותים ועצירה של האוטובוס לא תראה באופק?
מה יקרה אם אדבר בפני קהל ויהיה לי בלק אאוט?
מה יקרה אם באמצע ארוחת ערב עם ההורים של חברה שלי אני אקיא?
מה יקרה אם באמצע ראיון עבודה אני אקבל סחרחורת?
מה יקרה אם יהיה לי סרטן?
מה יקרה אם אפגע בתאונת דרכים?
מה יקרה אם המטוס שאני טס בו יתרסק? או יחטף?
מה יקרה אם אהיה עיוור, חירש או אילם?
מה יקרה אם הקרובים אלי ימותו?
מה יקרה אם לעולם לא אתחתן?
מה יקרה אם אתחתן עם האישה הלא נכונה ואתגרש?
מה יקרה אם יהיה לי ילד שיוולד עם נכות?
מה יקרה אם תהיה לי ילדה שתוטרד מינית?
מה יקרה אם לא יהיה לי כסף?
מה יקרה אם לא תהיה לי עבודה?
מה יקרה אם אהיה זקן ובודד?
מה יקרה אם לא יהיה לי שיער?
מה יקרה אם יצטרכו לעקור לי שן?
מה יקרה אם הכלכלה העולמית תקרוס?
מה יקרה אם תפרוץ מלחמה?
מה יקרה אם האיסלאם ישתלט על העולם?
מה יקרה אם יקראו לי למילואים?
מה יקרה אם תיפול על ישראל פצצת אטום?
מה יקרה אם אמות?
מה יקרה אם המישהו הלא נכון יקרא את זה?

יום שלישי, 9 באוגוסט 2011

חרדי וטוב לו


אחת לכמה זמן מתפרסמים סקרים בעיתונים שמפלחים את האוכלוסיה בישראל ביחס לשאלות פוליטיות שונות כמו "האם אתה מסכים לפתרון שתי מדינות לשני עמים?" או "האם בתמורה להסכם שלום עם סוריה תסכים לוותר על רמת הגולן?". לעומת זאת, מעולם לא נתקלתי בסקר ששאל שאלות לא פחות גורליות עבור האזרחים במדינת ישראל כמו למשל: "האם אתה מסכים למימון הממשלתי שניתן לאוכלוסיה החרדית במדינת ישראל?", "האם אתה מסכים לכך שהאוכלוסיה החרדית תקבל פטור משירות צבאי?" או "האם אתה מסכים שמוסד הרבנות יהיה הקובע הבלעדי בנושא נישואין וגירושין?"

בשיח החילוני, נראה שנושא הפרזיטיות החרדית נתפש כמעין גזרה משמים שנהוג להתלונן על קיומה ובו זמנית לקבלה כמצב נתון. זה מה יש ועם זה נצטרך לשרוד מול האויבים מבחוץ המבקשים להורגינו.
 אבל בזמן מחאה חברתית כמו זו ששוטפת את ישראל בימים אלה, אולי הגיע הזמן להכנס בעובי הקורה של הסטטוס קוו החרדי-חילוני ולשנות אותו מן היסוד. אין ספק שמדובר בקופת שרצים שאף אחד לא רוצה לפתוח, אבל אם הרוב החילוני במדינה התחיל במלאכה של שינוי הסדר החברתי-כלכלי בישראל, רצוי גם שיגמור. לא יתכן שקבוצה הולכת וגדלה של אנשים יחיו כנטל כל כך משמעותי על שאר חלקי החברה. שנים של יהדות חרדית בגולה התקיימה בלי תמיכה כלכלית של מדינה ואף אחד לא ראה בכך פסול; אין שום חוק מוסרי או הלכתי שאוסר על חרדים לעבוד והאנומליה הזו צריכה להפסק.

היום חל תשעה באב ודווקא ביום סמלי כזה אני מציע לעשות מעשה שעלול לגרום לשנאת אחים ולקרע גדול. אבל אם החרדים באמת מאמינים בצורך לשמור על אחדות בתוך העם היהודי, הם צריכים לקחת אחריות על מעשיהם ולשאת בחובות שחלים על רוב אזרחי המדינה מלבדם. החילונים מצידם, אולי יחד עם אנשי הציונות הדתית, צריכים לאחד את השורות גם בנושא הזה ולהגיד אחת ולתמיד: די לנטל החרדי - העם דורש צדק חברתי. 

יום שלישי, 2 באוגוסט 2011

מקלות בגלגלים


בימים האחרונים החלו לצוף יותר ויותר קולות שמתנגדים בדרך זו או אחרת למחאה החברתית ששוטפת את ישראל מזה כמה שבועות. טענות מטענות שונות הופנו כלפי המפגינים ובינהן למשל: למחאה אין מטרות מוגדרות, היא שמאלנית מידי, המנהיגים שלה אינטרסנטים שמאוהבים במצלמות, אין הצדקה לקרוא להפלתו של ביבי כשכל הממשלות לפניו היו אחראיות לא פחות למצב שנוצר, המפגינים אוכלים סושי ומעשנים נרגילות – הם מפונקים עשירים ושמאלנים, רצוי שאנשי המאהל יחתכו בתקציב מכון הכושר שלהם והנסיעות לחו"ל לפני שהם מתלוננים ועוד ועוד.

זהו אחד מאותם מקרים מובהקים שבהם שופכים את התינוק עם המים. כמובן שבמדינה דמוקרטית מותר ואף רצוי להביע דעות שונות ולהתווכח, אבל הנסיון לחבּל בתקווה העתידית של מעמד הביניים לחיי רווחה טובים יותר במדינה רק בשם תחושות קיפוח בעוון חוסר ייצוג הולם של דעותיכם, הוא נסיון צדקני ומיותר.

המערכת הפוליטית בישראל של ימינו, והעומד בראשה במיוחד, מושפעים בצורה יוצאת דופן מהמושג המעט אמורפי שנקרא "דעת הקהל". בשבועות האחרונים הפוליטקאים לא ידעו את נפשם מרוב תסכול על חוסר היכולת שלהם להשפיע על "דעת הקהל" שנוצרה בעקבות המחאה החברתית. הביקורת נגד המחאה החברתית מבקשת להצר את רגליהם של מנהיגיה הנוכחיים של המחאה מבלי להציע אופציה חילופית ראויה, וכך היא משחקת לידיהם של הפוליטקאים ועוזרת להקטין את להבות המחאה על ידי מתן תחושה שדעתו של הקהל השתנתה. 

אני יכול להבין את רגשות המבקרים; ניחנתי בחוש ביקורת לא מבוטל שהתפתח עם השנים מתוקף עבודתי כמבקר מוסיקה ומלימודי באקדמיה שבהם נתבקשתי לקרוא טקסטים רבים ולבקרם - כך שאני מתקשה שלא לראות פגמים בכל דבר שנחות עליו עיני. גם לי יש ביקורת על המחאה, על ראשיה ועל חלק מסיסמאותיה, אבל יש זמנים שעדיף לשתוק בהם, להבליג, לראות את התמונה הכללית ולהפריד בין עיקר לטפל. לכן אני שומר את הביקורת שלי לעצמי כדי לא לפגוע במהות המהלך שהתגבש – השמעת קולו של מעמד הביניים ושאיפה לרווחה עתידית טובה יותר.

אני לא מציע סתימת פיות, אבל עשו טובה, אם אתם באמת תומכים ברעיון הכללי של שינוי חברתי כך שהפערים יקטנו ואיכות החיים של כלל האזרחים תשתפר, הצטרפו למחאה ונסו להוביל אותה כראות עינכם. הביעו את דעתכם, אבל אל תשכחו שיש לכם שותפות גורל עם כמות גדולה של אנשים ולפעמים עדיף שתוותרו על אמירה שהיא צודקת מבחינתכם כדי להשיג את המטרה הגדולה יותר.   

יום רביעי, 4 במאי 2011

המלצת אורח: מיטל קרנר על אש בעמקים מאת שוהיי אוקא


לא רבים הסופרים היפנים המוכרים לקורא בשפה העברית. ספרו של שוהיי אוקא, אש בעמקים, נכתב בעקבות חוויותיו של אוקא במחלמת העולם השנייה. הדמות הראשית בספר הוא טאמורה, חייל יפני במלחמת העולם השניה בחזית הפיליפנית כאשר הצבא יפני מובס. לאחר שנזרק מיחידתו עקב ליקוי בבריאותו, הוא מוצא עצמו נאבק על הישארות בחיים. הוא מנסה לשמור על צלם אנוש ושפיות דעתו תוך תחושת בדידות גדולה ורעב כבד.
אש בעמקים זהו ספרו היחיד של אוקא שתורגם לעברית, ונראה שנשכח במהלך השנים. הספר מביא איתו נקודת מבט שונה ולא מוכרת על מלחמת העולם השניה. טאמורה נתן את חייו לצבא ונזרק כאשר לא יכל לתרום עוד. הקריאה בספר מובילה את הקורא דרך מסע ההישרדות בזמן מלחמה, תוך רעב ובדידות. הספר מטלטל בעוצמתו כאשר נתקלים בדילמה בין מוסר אישי לבין הצורך לשרוד.
מגב הספר:
סיפור זה של חייל יפני בצבא המובס ונסוג בחזית הפיליפינית קובע לעצמו מקום ראשון בין הסיפורים על מלחמת העולם השניה. באמצעים מובהקים בצמצומם, המעלים על הדעת את מיטב האמנות היפאנית המסורתית של רישום נוף, נכתבה יצירה זו, שחילצה את סיפורת מלחמת העולם השניה מן המתכונת שהעמידו מתארי מלחמת העולם הראשונה וקבעה לא ייחוד ספרותי משלה. המיתוס של אחוות לוחמים שנרקם בסיפורת ההיא, עם תיאורי אכזבת חיילים מן החברה שהם מוצגים כקורבנותיה, מפנים פה מקומם לגיבור שבתוקף הנסיבות ומשמעותן אחד הוא ויחיד הנושא במלוא האחריות המוסרית לכל המתחולל ובתוך נפשו פנימה ניטשת ומוכרעת המערכה על דמותם של אדם ועולם.
שוהיי אוקא נולד בטוקיו ב-1909. השתלם בתרבות צרפת באוניברסיטת קיוטו ותירגם ליפנית יצירות מופת צרפתיות. ב-1944 התגייס לצבא וב-1945 נלקח בשבי בתבוסה היפנית בפיליפנים. אחר המלחמה הוא חזר להוראה ושימש כמרצה במספר אוניברסיטאות בעולם. הוא נפטר ב-1988.
אש בעמקים מאת שוהיי אוקא, פורסם ב- 1951, תורגם מאנגלית בידי ג.אריוך ב- 1959, עם עובד. 188 עמודים.

יום שישי, 29 באפריל 2011

המלצה על אלבום: עץ נופל ביער/ עינב ג'קסון כהן

הגוף שלי
משתנה
ואין לַזה עֶד
ואין קונה

אני רואה אותן
הן באות
שֶבָע
שנים רעות
חולמת על האישה
שיכולתי להיות
(מתוך השיר: 27)

לכתוב המלצה על האלבום החדש של עינב ג'קסון כהן גורם לי להרגיש צפוי. ג'קסון (ע"ש מייקל) אולי לא ידועה בציבור הרחב, אך כל מי שמעורה בסצינת האינדי המקומית (אם בכלל יש דבר כזה), נתקל ודאי בשמה, בדמותה ו/או באחד משיריה. אפשר לומר שהיא הברי סחרוף של האינדי הישראלי, כזו שכולם אוהבים לאהוב. ובכל זאת, למרות שהיא מופיעה על הבמות כבר כמה שנים, רק לאחרונה יצא אלבום הבכורה שלה – עץ נופל ביער.
נהוג לשאול האם עץ שנפל ביער כשאף אחד לא שמע את הנפילה, באמת נפל? במקרה של האלבום הנ"ל, ג'קסון-כהן יכולה להסיר דאגה אחת מליבה הדואב: האמנות שלה נשמעת, מכך נובע שהיא קיימת, ולמזלנו הטוב היא גם מעולה. 


קשה להפריז בטיבו של האלבום כיוון שאלבומים גדולים צריכים לעמוד במבחן הזמן, אך ללא ספק ג'קסון-כהן מביאה משהו שהיה חסר פה בשנים האחרונות: יצירה אישית שמעלה על נס את השבריריות וחוסר הבטחון, מרגשת, אך גם נגישה. האלבום אמנם לא חף מבעיות כמו נעימוּת יתר בחלק מהקטעים עד כדי שעמום קל ועיסוק באהבה ותל אביב - נושאים שמטבעם מדיפים ריח לוואי מסוים של בנאליות; אבל גם באלבום הראשון של אביתר בנאי היו לא מעט בעיות וזה לא מנע ממנו להפוך לאבן דרך ברוק-פופ הישראלי, כך שג'קסון נמצאת בחברה טובה.

עטיפת האלבום

בנוסף למוסיקה המרעננת שלה , ג'קסון גם עושה שימוש מופתי ברשת האינטרנט כבר כמה שנים ויכולה לשמש דוגמה לאמנים מתחילים כיצד יש להתנהל ברשת.  זה התחיל בתחזוק ועדכון העמוד שלה באתר מייספייס, ואילו כיום יש לה מלבד חשבונות פייסבוק וטוויטר פעילים, גם אתר אינטרנט משלה שאפשר להאזין בו לשירים, להתעדכן בתאריכי הופעות ולקרוא אודותיה, וגם עמוד באנדקאמפ בו אפשר לשמוע ולרכוש את האלבום החדש ואת אלבום הבונוס שהוציאה במקביל.
מומלץ בחום.

יום חמישי, 14 באפריל 2011

סיפור בהמשכים

פרק 3
אורח נטה ללון

 
מלאני עמדה שם ושאלה במבוכה אם אפשר להיכנס. אריק לא ענה, אבל פתח את הדלת לרווחה והחווה בידו לכיוון פנים הדירה כאומר "בבקשה". הוא סגר אחריו את הדלת בלי להסיר מבט ממלאני. היא נכנסה פנימה וסקרה את החלל. עם הצ'ימידאן הענק שסחבה על גבה היא נראתה כמו צב מהלך על שתיים. אריק התעשת, עזר לה להוריד את התיק ולהניח אותו בצד, ומיד שאל אם היא רוצה לשתות.
"משהו חם," השיבה מלאני.
"יש לי רק תה קמומיל וסוכר חום, זה בסדר?"
"לא ידעתי שיצאת מהארון," הטיחה בו מלאני בזריזות אופיינית, "אבל כן, זה בסדר גמור".
אריק חייך וניגש למלא קלחת במים ולשים אותה על הגז.
"מה קרה לקומקום החשמלי שלך?" שאלה מלאני כשהיא מרימה את גבתה הימנית.
"זרקתי את כל המכשירים החשמליים מהבית."
"נכון, עכשיו אני נזכרת שציינת בהודעה שהשארת לי שהפכת לעץ. אני חייבת לומר שלי אתה נראה אנושי למדי."
"כן, אני עובד על זה," ענה אריק בלקוניות כיוון שלא היה לו חשק להסביר את כל התהליך שעבר עד שהחליט להפוך לעץ או ג'וק או דג.
מלאני המשיכה לסקור את הדירה בזמן שאריק הוציא שתי כוסות זכוכיות והניח תיונים וכפית של סוכר חום בכל אחת מהן. שניהם שתקו. הם התיישבו אחד מול השנייה במטבח, כששולחן האוכל מפריד בניהם. שניהם בהו בכוסות התה שהיה חם מידי לשתייה ומידי פעם הגניבו מבט מבעד לאדים אל העבר השני של השולחן. אריק נשבר ראשון.
"את מתכוונת לספר לי מה קורה?"
"מה אתה רוצה לדעת?"
"המון דברים. לאן נעלמת בשנתיים האחרונות, מה עשית ולמה את נמצאת פה עכשיו עם צ'ימידאן ענק?". אריק הרים מעט את קולו והצטער על כך. הדבר האחרון שרצה זה להיות תוקפני כלפי מלאני.
"זרקו אותי מהדירה," ענתה מלאני.
"למה?"
"כי לא שילמתי שכר דירה כבר שלושה חודשים."
"איך זה קרה? את לא עובדת?"
"לא." מלאני חבקה את כוס התה בשתי ידיה ושלחה מבט חודר לעיניו של אריק, שגרם לו להרגיש לא בנוח.
"טוב, אני מרגיש כמו חוקר משטרתי," הוא החליט לנסות ולהיות יותר ענייני ופחות רגשני. "את יכולה לספר לי מה קרה לך מאז הפעם האחרונה שנפגשנו, באופן כרונולוגי?"
"אתה זוכר את יוני?"
אריק הנהן בהסכמה.
"אז לפני שנתיים בערך הוא זרק אותי. לא סתם זרק אותי, אלא קודם בגדי בי ואחר כך זרק אותי. נכנסתי לדיכאון. בהתחלה לא ידעתי שאני בדיכאון ועוד תפקדתי איכשהו, אבל ככל שעבר הזמן נהיה לי יותר ויותר קשה. הרגשתי שאין לי בשביל מה לחיות והכל נראה חסר טעם וריק. זה לא היה רק בגלל האובדן של יוני, אלא כל הדרך שבה זה נעשה והתקופה בחיים שנמצאתי בה. זו הייתה נקודת אל-חזור שממנה הכל התדרדר. באיזשהו שלב הפסקתי להגיע לעבודה עד שהם פיטרו אותי. הם פיטרו אותי בסמס כי לא עניתי לטלפונים. חייתי על החסכונות שלי, עד שלפני שלושה חודשים הם נגמרו ולא היה לי כסף לשלם שכר דירה. הצלחתי למשוך זמן מבעל הדירה עם כל מיני תירוצים עד שאתמול נמאס לו והוא זרק אותי מהדירה." בכל פעם שדיברה, בהתה מלאני בתוך כוס התה שבידה, ורק כשסיימה לדבר הרימה את מבטה לכיוון אריק.
"וההורים שלך לא יכולים לעזור לך?" תהה אריק תוך שהוא ממשיך לבהות במלאני ותדהמה על פניו.
"ניסיתי לבקש מהם עזרה ולהסביר להם על הדיכאון, אבל אתה מכיר את אבא שלי. הוא אמר שבאושוויץ לא היה איכפת לאף אחד אם מישהו היה בדיכאון ושאני חייבת להפסיק להתפנק וללכת לעבוד."
"טוב זה באמת קשה לגרום לו להבין דברים כאלה. כמו שאני מכיר אותך, ענית לו בחוצפה וסגרת כל אפשרות לעזרה בעתיד," אמר אריק והביט בה במבט מלא חמלה.
מלאני חייכה במין חצי חיוך עצוב והנהנה כאות אישור להשערתו של אריק.
"שאלתי אותו אם הוא אומר בעצם שהעבודה משחררת? הוא העיף לי סטירה ואמר שאני צריכה להתבייש לי. מאז לא דיברנו". מלאני המשיכה לחייך, אך בתוך עיניה נקוו מספר דמעות.
"לא קל." אריק החל לקפל שוב ושוב פיסת נייר שמצא על השולחן. "ניסית ללכת לטיפול פסיכולוגי?"
"בהתחלה הייתי אצל פסיכיאטר והוא נתן לי כדורים נגד דיכאון. אחר כך פשוט נגמר לי הכסף ובאופן כללי לא היה לי חשק לקבוע תור אצל פסיכולוגים כי הייתי מדוכאת מידי וחסרת אמונה שמשהו או מישהו יכול לעזור לי. לפני חודש וחצי נגמרה לי החפיסה האחרונה של הכדורים ומאז מצבי התדרדר עוד יותר." היא העבירה את אצבעה לאורכה ולרוחבה של כוס התה, כאילו היא מבקשת לצייר העתק מדוייק שלה.
"ומה את מתכננת לעשות עכשיו?" שאל אריק.
"לא יודעת. בגלל זה באתי לפה, קיוויתי שאולי תוכל לעזור לי, או לפחות תרשה לי לגור איתך." היא שוב הרימה את מבטה מהכוס אל עבר אריק ותוך כיווץ שפתיים והרמת גבות, שלחה אליו מבט מתחנן משל הייתה גור חתולים עזוב.
"אוקיי." אריק גירד באחורי ראשו ולקח נשימה עמוקה שמילאה את החזה והסרעפת שלו באוויר מרגיע. "אני קצת בהלם מכל מה שסיפרת אבל אני מניח שאין סיבה שלא תגורי כאן. אולי יהיה קצת צפוף, אבל אפשר יהיה להסתדר."
מלאני חייכה ונראה היה שהוקל לה. "אני רוצָה לשמוע מה עבר עלייך בכל הזמן שלא דיברנו, אבל אני נורא עייפה  כי מאתמול אני מסתובבת בחוץ עם התיק הזה. תסכים לספר לי מחר את הכל?"
"אני לא יודע אם יש מה לספר," השיב אריק, "אבל נבחן את זה מחר. בינתיים בואי נלך לחדר השינה, אני אארגן לך את המיטה כדי שתוכלי ללכת לישון." הוא החל ללכת לכיוון חדר השינה. מלאני לא הלכה אחריו.
"ואיפה אתה תישן?" תהתה בקול רם.
"אה... על הספה בסלון, זו לא בעיה. אני נרדם בה כל כך הרבה פעמים באמצע היום שאני לא חושב שארגיש בהבדל."
אריק נכנס לחדר השינה, משך באגרסיביות את המצעים המלוכלכים שהיו על המיטה, הוציא סט מצעים נקי מהארון והחל להתקינו. מלאני ניגשה לעזור לו ותוך זמן קצר המיטה הייתה ערוכה כראוי ומזמינה לשינה.
"הדלקתי את הדוּד קודם ככה שיש מים אם תרצי להתקלח. יש גם מברשת שיניים חדשה בארון מעל הכיור אם את צריכה." הוא עמד לצאת מהחדר, אך הסתובב שוב לעברה ואמר בקול שקט, מלא חיבה: "למרות שהביקור שלך מאד מפתיע אותי, אני ממש שמח שאת פה. באמת. לילה טוב מל".
הוא יצא מהחדר והלך לכיוון המטבח. על שולחן האוכל עמדו שתי כוסות התה, כמעט ריקות, ונראו כמו גָלעֵד לזכר הדיאלוג הקצר שהתקיים שם דקות מספר קודם לכן. הוא אסף את שתי הכוסות ושטף אותן בכיור.  אחר כך התיישב על הספה בסלון וניסה לעכל את ההתרחשות שאירעה בשעות האחרונות. כשתהליך עיכול המחשבות הביא אותו לבחילה, הוא קם באחת ונעמד ברגליים פסוקות על השטיח כדי לנסות ולעשות כמה תרגילי יוגה שהכיר. אחרי שהתעייף החליט ללכת לישון ולשם כך פרש סדין ושמיכה על הספה וניגש בזריזות לצחצח שיניים בכיור חדר האמבטיה.
באמצע הלילה הוא הרגיש אצבעות שטופחות קלות על זרועו הימנית. הוא פקח את עיניו וראה את מלאני עומדת בצד הספה.
"הכל בסדר?" שאל אריק בקול צרוד.
מלאני היססה כמה רגעים ולבסוף אמרה בקול שקט, מבלי להסתכל ישירות על אריק: "אני רוצה שתבוא לישון איתי במיטה."

יום חמישי, 7 באפריל 2011

המלצה על אלבום: Lorena B/ Siblings



I like riding my regular bus
Sitting in my regular seat
Looking at the regular things
Listening to my regular shit
(מתוך השיר  Intro)

מנפלאות האולפנים הביתיים ורשת האינטרנט יוצא בימים אלה אלבום בכורה מעניין בשם Siblings של ההרכב הירושלמי Lorena B .
האלבום משלב בין רוק מסורתי של גיטרה-באס-תופים למנה לא מבוטלת של אלקטרוניקה שיוצרים ביחד סאונד אסתטי וקריר בסגנון רדיוהד, ביורק, בלונד רדהד וכד'. בנוסף, הוא שומר על צליל אחיד ומגובש לכל אורכו, דבר שאינו נפוץ באלבומי בכורה, וניכר שחברי הלהקה השקיעו בכך מאמץ רב.
השיר Swallow My Gum, שזכה לקליפ מושקע ויפה, הוא בעל פוטנציאל לא רע להיות להיט, אם לא בגלגל"צ, לפחות בתרבות האלטרנטיב המקומית; אך לטעמי השיר היפה ביותר באלבום הוא Limbo Love שמגיע לקראת סופו ומצליח להיות שקט, נוגה ומרגש ועם זאת עוצמתי וחזק בזכות הסיום המוצלח.


השירה המרשימה של סולנית הלהקה עדי אולמנסקי מגובה בהגייה תום-יורקית לתפארת אך עקב כך גם מטשטשת מעט את הטקסטים המעניינים שכתבה, וחבל. אין בעיה להבין את המילים עם מעט ריכוז בהקשבה, אך ההפקה המוסיקלית וסגנון השירה מבליעים את הליריקה ושמים אותה במקום משני. לורנה בי לא המציאו את זה, מדובר במחיר שמשלמים מוסיקאים רבים בשם האסתטיקה של השירה והוא כנראה מחיר משתלם, אבל כולי תקווה שתמצא יום אחד הנוסחה לשמירה על סאונד מרגש ויפה של שירה לצד הגייה ברורה של הטקסטים, במיוחד כשהם יפים כמו במקרה הנ"ל. 

עטיפת האלבום

מעבר להיבלעות הטקסטים בהפקה המוסיקלית, הלהקה והאלבום שיצא תחת ידם גם סובלים מעט מאופנתיות ו"נכונות" ויזואלית ומוסיקלית. מדובר בצרות של עשירים כיוון שלורנה בי נשמעים מצוין ונראים מצוין והם מציגים באלבום הבכורה שלהם עושר מוסיקלי מרשים, הפקה מוקפדת וסאונד מעודכן, אבל הבעיה היא שיותר משהם מחדשים, הם מיישרים קו עם דברים מקובלים ונחשבים במוסיקה העולמית; הם אכן עושים זאת מצוין, ובכל זאת, בעקבות שמיעת האלבום התעוררה בי ציפייה לאלבום הבא שלהם, שאולי יהיה קצת פחות מושלם, אסתטי ויפה, אבל יהיה גם יותר נקי ופחות מתאמץ.

עד שיגיע האלבום הבא , Siblings הוא בהחלט אחד האלבומים המעניינים שיצאו לאחרונה ויכול לשמש דוגמה כיצד אפשר ליצור בתוך אולפן ביתי באפס תקציב אלבום מושקע ומופקד שנשמע כאילו הופק מעבר לים. מומלץ.

ב30.4 לורנה בי משיקים את האלבום בהופעה חגיגית בתיאטרון תמונע שמבטיחה להיות אירוע תאטרלי, מעוצב, ומלא ביצועים חד פעמיים, בהשתתפות אורחים מיוחדים כמו יונתן אלבלק, אורי אלבוחר ועוד.

יום חמישי, 24 במרץ 2011

המלצה על ספר: אקס ליבריס - וידויים של קוראת מצויה


לאורך השנים נכתבו המון ספרים על תהליך הכתיבה, בין אם מדובר בספרי הדרכה לכותב המתחיל ובין אם ביצירות ארספואטיות שעוסקות בפנים האמנותיים של הכתיבה; אולם עד שפגשתי בספר 'אקס ליבריס' מאת אן פדימן, לא חשבתי שאפשר לכתוב ספר על תהליך הקריאה ועל היחסים בין אנשים לספרים שלהם.
 הספר הזה גרם לי לרצות להקיף את עצמי בספרים מכל סוג ומין ולא להפסיק לקרוא לרגע עד סוף חיי. התיאור של פדימן את חיי הקריאה שלה ואת יחסיה המורכבים עם ספריה יוצר תחושת הזדהות אצל מי שהקריאה היא חלק מאורח חייו ותחושת קנאה אצל מי שהספרים משמשים לו כמחזיקי דפים או כמעצורים לדלת. מומלץ בחום גם לאלה וגם לאלה.

אקס ליבריס

מתוך גב הספר:
בשמונה-עשרה רשימות אינטימיות, מלאות הומור ומבריקות, מתוודה אן פדימן – מסאית אמריקנית חשובה, עורכת ומרצה – על יחסיה הסימביוטיים עם הספרים שבחייה. היא כותבת על הקריאה בהם, המגע שלהם, כוחם ללכד בני אדם ולהיטיב את רוחם, תפקידם המכריע לעתיפ ברגעי חיזור ובתוך הדינמיקה המשפחתית, במיטה לפני השינה, במסעדה, ובעצם בכל מקום שבו חיים בני אדם.
"אקס ליבריס: וידויים של קוראת מצויה" ראה אור בשנת 1998 וזיכה את פדימן בשבחי הביקורת ובאהדת הקוראים. הוא תורגם עד מהרה ל- 14 שפות, ובהן פינית, קוריאנית, קטלנית, נורווגית וסינית.  הוא מצוטט בכל העולם ובכל השפות על ידי מבקרים וקוראים מצויים כאחד.
עכשיו גם הקורא העברי יכול להצטרף לקהילת הקוראים האוהדים שקנתה לה אן פדימן עם צאתו לאור של הספר הזה, שהוא המצליח ביותר מבין ספריה.
אן פדימן נולדה למשפחה של מכורים לספרים. היא בתו של קליפטון פדימן, שהיה מבקר, מסאי ועורך ספרים נודע בפני עצמו, ושל אנלי ויטמור ג'ייקובי, תסריטאית ועיתונאית. אן פדימן היא עורכת ספרים וכתבי עת, ומסות שלה מתפרסמות בקביעות ב"ניו יורק טיימס", "ניו יורקר", "וושינגטון פוסט", ועוד.
וידוייה של קוראת מצויה מאת אן פדימן, תירגמו מאנגלית יואב הלוי ורוני אמיר , הוצאת "אחוזת בית" בשיתוף עם הוצאת "מבע", איור עטיפה: רוקוול קנט, עיצוב עטיפה: סטודיו דויד חליבה, 175 עמודים.

יום ראשון, 13 במרץ 2011

המלצה: אלבום הבכורה של The Trees & The Bees

 אלבום הבכורה של The Trees & The Bees הוא מסוג האלבומים שאפשר לטבוע בהם בנעימים כבר מהשמיעה הראשונה. מצד אחד, יש בו עומק מוסיקלי ומגוון רחב של כלים, קולות וצלילים ומצד שני, הוא לא דורש ריכוז וידע מוסיקלי נרחב כדי להצליח להינות ממנו. 
The Trees & The Bees

 הסגנון המוסקילי שלהם מוגדר על ידם כ"שילוב מכשף של פולק, קאנטרי, אלטרנטיבי והרבה צוף" ואין פלא שהם בחרו כמפיק מוסיקלי באדם שפלן, מוסיקאי שתמיד מצליח לשלב בצורה מושלמת בין סוגים שונים של מוסיקה. וצוף.
על עיצוב הסאונד הסופי שנערך בלונדון אחראי ג'ון דנט שעבד בין היתר עם גולדראפ, ניק דרייק ופי.ג'יי הארווי. 
ממולץ בחום.


יום חמישי, 27 בינואר 2011

רקוויאם לוידאוקליפ


לפני מספר שבועות התבשרנו כי אקו"ם חתמה על הסכם תמלוגים עם יוטיוב לפיו יוצרים החברים בארגון יקבלו תמלוגים לפי מספר הצפיות בסרטוני הוידאו שלהם המופיעים באתר. הבשורה המשמחת הזו מעוררת תקוות רבות ואיתן גם את התהייה כיצד, ואם בכלל, ישפיע מהלך כזה על שוק המוסיקה הישראלית?
אחת ההשלכות האפשריות, למשל, יכולה להיות התעוררות מחדש של פורמט הוידאוקליפ שכמעט ונכחד מאזורינו בשל היעדר פלטפורמת שידור ראויה. אחרי שבמשך שנים לא היה בישראל בית תקשורתי ראוי לשדר בו קליפים מלבד תוכניות המוסיקה של הערוץ הראשון והתקופה הקצרה שבה ערוץ המוסיקה הצדיק את שמו, נוצרה סופסוף אפשרות ראויה לשידור ולצפייה בקליפים. אך העידוד הפוטנציאלי ליצירת קליפים שמאפשר ההסכם בין אקו"ם ליוטיוב מעלה שאלה רחבה אף יותר: האם ישנה הצדקה כלשהי, כלכלית ו/או אמנותית, ליצירת קליפים בישראל של ימינו?

הוידאוקליפים החלו את דרכם בסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת כשהוקרנו בבתי קולנוע, אך קיבלו את תהילתם הגדולה בשנות ה-80 הודות לערוצי הטלוויזיה הייעודיים כמו MTV ו VH-1 ששידרו וידאוקליפים במשך 24 שעות ביממה. אמנים כמו מדונה ומייקל ג'קסון זכו להצלחה רבה לא מעט בזכות הקליפים שיצרו לשיריהם אשר שודרו ללא הרף בערוצי המוסיקה. מטרת הוידאוקליפים הייתה להגדיל את כמות המאזינים לשירים באמצעות עזרים ויזואלים וניצול מעמדה של הטלוויזיה כאמצעי התקשורת המרכזי והמשפיע ביותר. אך כיום, בעקבות המהפכות הטכנולוגיות שיצרו האינטרנט ורשת הסלולר, חל כרסום משמעותי בכוחה של הטלוויזיה ובתפקודה כמדורת השבט התקשורתית, וכתוצאה מכך, נפגעה גם ההצדקה הכלכלית של הוידאוקליפים ושל ערוצי המוסיקה.

נותרה, אפוא, ההצדקה האמנותית לפיה ישנו ערך אסתטי ויצירתי חשוב לוידאוקליפים. כאן יש צורך להפריד בין קליפים מבוימים ומתוסרטים ובין קליפים המתעדים את האמן מופיע ועושים שימוש אך ורק בטכניקות עריכה. ההצדקה האמנותית מיוחסת לרוב לקליפים המבוימים שלמעשה מציגים סרט קצר באורך של כארבע דקות כשהשיר משמש כפס הקול. אין כל ספק כי הסרטים הקצרים הללו יכולים להוות יצירות אמנות של ממש שמשלבות צליל ותמונה לכדי חוויה רב חושית, אך קיימת גם אפשרות שהפרשנות הויזואלית לשיר פוגמת בו כשהיא משדכת לו ערכים ויזואליים ספציפיים שייקבעו בראשם של המאזינים ולמעשה ייצרו מעין פרשנות רשמית ולא אישית לשמיעת השיר. כיוון שאמנים לא יוצרים את הקליפים ביחד עם השירים כמקשה אמנותית אחת אלא מדובר בשתי יצירות נפרדות כשאחת תלויה בשנייה, מתחדדת התחושה שהמטרה העיקרית של יצירת הקליפ היא שיווק השיר לקהל רחב יותר ומשיכת תשומת ליבו באמצעים ויזואליים, ואילו השאיפות האמנותיות תופסות מקום משני בלבד.

נראה אם כן כי למרות המעבר לפלטפורמות שידור וצפייה ראויות ברשת האינטרנט, פורמט הוידאוקליפ נמצא בסכנת הכחדה כאשר נוסף להצדקה האמנותית שלו שהייתה תמיד מוטלת בספק, הוא איבד בשנים האחרונות, במיוחד בישראל, גם את ההצדקה הכלכלית שלו שהייתה כאמור ההצדקה העיקרית לקיומו. כמו במקרים אחרים של שינויים טכנולוגים, גם כאן סביר להניח שהקליפים לא ייעלמו כליל מהנוף התקשורתי אלא יהפכו לפריט אספנים ואולי אף יחזרו לאופנה בגל וינטג' עתידי, אבל כפורמט לקידום שירים הם איבדו את הרלוונטיות שלהם על אף ההסכמים שחותמת יוטיוב בימים אלה עם ארגוני אמנים ברחבים העולם. יהי זכרם ברוך.

יום שבת, 22 בינואר 2011

אלבומים שיצאו לאחרונה וסביר להניח שלא שמעתם עליהם


Trademark/ Future Analogue
מתוך הקומוניקט: לאחר שהות של מספר שבועות באולפני Leeders Farm  באנגליה, סיימה להקת Trademark  את הקלטות האלבום Future Analogue . באולפן ההקלטות הלהקה חרשה עבודה עם המפיק Nick Brine  (שהקליט בעבר את Oasis והפיק את The Darkness ), הרביצה סחבקייה עםDan Hawkins   (הגיטריסט של  The Darkness ), סגרה על חוזה ניהול עם Fearless Music וקינחה בכמה הופעות ברחבי היבשה הבריטית - פריצה אמיתית לשוק הבריטי , שנחשב לשוק הסגור בפני להקות ישראליות. טריידמארק הםדן נווה (שירה, גיטרה), יהלי קורן (בס, שירה), רועי הלוי (גיטרה, שירה) ונועם גריידי (תופים(. הצייר והאמן המוערך, יוסף קריספל, הוא הכשרון שמאחורי העטיפה של האלבום.

אור כשדים/כדור ברזל
מתוך הקומוניקט: אלבום LIVE וDVD מהופעת האיחוד. אור כשדים שהתאחדה לפני כשנה וחצי למופע מרגש ובועט סחפה קהל ותיק ונאמן מימי הרוקסן משולב בקהל צעיר ומשולהב שנחשף אליהם מ"אחד מול אחד", אותו דיסק אחד ויחיד שיצא בשנת 91. הפידבק האדיר שקיבלו מהקהל האוהד והתקשורת בהופעת האיחוד שבה גם השיקו את האלבום המשולש "שקיות" הבעיר בהם את אש היצירה והדרך לחדר החזרות ולהרחבת הרפרטואר היתה קצרה.



סיון יחיה/ נצחונות
מתוך הקומוניקט: שמה של סיון יחיה מסתובב כבר לא מעט זמן בקרב חובבי הרוק והמוסיקה בכלל. יחיה, בוגרת ביה"ס "רימון" לא מפסיקה להופיע, בין אם עם חומרים מקוריים שלה ובין אם במסגרת מופעי מחווה לא שגרתיים אותם יזמה דוגמת המופע "מחכות למשיח" שכלל ביצועים של זמרות לשירי האלבום המיתולוגי של שלום חנוך, "יום הולדת לפול מקרטני" שכלל תרגומים שלה לשירים של הביטלס, ועד לפרוייקט היוטיוב לדני סנדרסון בו חידשה את שיריו. יחיה היא פצצת אנרגיה מוסיקלית, ואל תטעו בקול הכמעט ילדי שלה – מדובר ברוקרית אמיתית וחדה שיודעת לבעוט. השירים שלה עוסקים לא מעט בחוויות שלה עצמה, מערכות יחסים, והתבוננות פנימית אל תוך עצמה.